אותו גלגול עיניים נזרק לעברי.
- "מה יש לך? תדבר כבר. חודש שלם שאתה מתנהג אליי כמו זין. מה הבעיה שלך??"
-"הכל בסדר.. מה את רוצה ממני? כאילו את מחפשת על מה לריב"
ואז עוברת בי מחשבה של למה לעזאזל אני צריכה את כל זה?
האנרגיות שמתבזבזות לי בלדאוג, לאהוב, להכיל, להוקיר, לחבק ולכבד עבור אדם שזורק עליי זין..
ובאותה נשימה אני מוחקת את המחשבה ומלטפת את פניו.
הוא יפה, כל כך יפה.
בחודש הבא נחגוג שנה של אהבה.
אחרי חודש של זוגיות כבר עברנו לגור יחד.
11 חודש של נון-סטופ זוגיות.
עליות ומורדות, צחוק וכעס, סקס ונתק.
ולקראת חגיגות השנה אני מסתכלת על הגבר שלי ולפתע אין לי מושג מי הוא.
המוח שלי פורץ את גבולות הגולגלת ונוזל החוצה, אני יוצאת מדעתי.
אני יודעת שאתה הבעיה בחוסר תקשורת שלנו ועדיין, כל פעם מחדש, אתנצל ואכנס לזרועותייך, רק שלא תלך.
עדיין, כל פעם מחדש, נסובב יחד את האשמה לכיווני וניווכח לעובדה שאני סתם אוכלת סרטים.
"אני הולך לאבא שלי"
"נדבר כבר במוצש כשאחזור"
"אני לא אגיד לך את זה מול יוסי אבל כניראה שגם מוצאש לא אחזור אין מה להמשיך קשר רואים שכבר אין לך רצון"
אני מתרווחת על הספה ביחידת דיור שלנו, מניחה רגליים על קצה המיטה שמקבילה לספה.
אורות התקרה כבויים ורק מנורת הלילה מאירה לי את החשיכה.
הפחד הגדול שלי מתעורר משנת החורף ובא בעוצמה.
אני לבד. הכי לבד שהייתי.
שאט ראשון מחליק בגרון ושורף את כל החיידקים.
שורף אותי.
השני והשלישי הרגישו אותו הדבר, ברביעי כבר לא הרגשתי כלום.
עיניים אדומות מכווצות התבוננו בי,
חיוך ענק חושף שיניים נגלה למולי,
"את מסטולה" לחשתי לבחורה במראה
"את כל כך מסטולה!" היא צעקה עליי בחזרה.
צחקנו שתינו, ובין נשימה לנשימה ניגבתי את הדמעות ששטפו אותי.
כשיגיע הרגע שאקרוס, אעצום עיניים ואחלום עליו.
הקאתי, התרסקתי בהכרה מלאה.
התהום המוכרת עוטפת אותי והדרך למטה מהירה אך לא נגמרת.
אני צונחת בכל הכוח, צמאה לקרקעית האפלה שתנפץ כל חלק בי.
לאט לאט הרגשתי את התהום לוחצת על הריאות שלי, אין לי אוויר.
אותם קולות מוכרים מדברים אליי, צורחים אליי.
אני לבד, למה הם לא הולכים גם?
וברגע אחר נדלק האור, הגעתי לקרקעית אבל אני לא מזהה אותה.
הקרקעית נראית כמו בית ואני כל כך שלווה כאן.
מרגישה בטוחה יותר מכל.
חום נעים חימם את פניי, הכי נעים שהרגשתי.
העיניים האדומות מנסות להיפתח ולהתפקס.
פנים מוכרות ומטושטשות מופיעות מולי,
ידיים אוהבות אוחזות אותי,
שפתיים נעימות מנשקות אותי ומדברות אליי, אני לא שומעת כלום.
קורסת שוב, התהום הזאת ממכרת, לא בא לי לעזוב.
"תנשמי, את נחנקת. תסתכלי עליי. היי! תסתכלי עליי!"
אהוב שלי, מה אתה עושה פה?
"את שומעת אותי? להזמין אמבולנס? היי היי אל תצללי שוב, דניאל, את איתי? הכל בסדר. הכל יהיה בסדר."
וכמו תמיד הקול שלך שולף אותי מהמצולות ומנחם.
כשהצלחתי להוציא קול, הדבר הראשון שאמרתי זה שאתה בן זונה.
הכי בן זונה שהכרתי.
שריסקת אותי.
שקמת והלכת ועוררת את כל הפחדים הכי עמוקים שלי, אלו שלקח לי שנים להרדים.
הרסת את כל השנים האלה שניסיתי לגרום ללב שלי לפעום כמו פעם,
ריסקת כל חלום ותיקווה שהייתה לי עבורנו.
נרדמתי כשהיידים שלך מוחצות אותי אלייך, הבטחת שלא תעזוב יותר.
הבטחת שאתה כאן בשביל להשאר.
הבטחת שאני האישה שלך, שאתה אוהב.
"תיסבח אל חיר ג'וזי"
"תיסבח אל וורד אמרתה"
;){kind=link}